גנית פרג
הכותב: דור הררי פסיכולוג חינוכי
שאלות ותהיות רבות עולות כשדנים בשקרים, אולם בקרב הורים יש הסכמה די רחבה שכשילד משקר "זה נורא!". עבור הורים ומחנכים אין דבר נורא משקר, כפי שמשקף הביטוי הנפוץ: "לא משנה מה עשית, העיקר אל תשקר לי!", והרי זהו שקר בפני עצמו. להורה מאד משנה מה הילד עשה, והוא גם יכעס מיד, אך תחילה הוא מתפנה לטפל בעניין דחוף וחשוב הרבה יותר, בעל משמעות מוסרית והשלכות ארוכות טווח. הסוציאליזציה, בחסות הדתות הגדולות מוקיעות שקר ושקרנים. שקרן נחשבת למילת גנאי חמורה במיוחד שהורסת סיכויי מחילה ושיקום. ובכל זאת, רובנו משקרים רוב הזמן. כן, לא נעים להודות בזה אבל אנחנו עושים את זה רוב הזמן, מטעמים שונים ומגוונים. למה אנחנו עושים את זה, למה זה משגע אותנו, ומה עושה השקר בעולמם של ילדים הם חלק מהשאלות שננסה לבחון. אך תחילה ננסה להגדיר מהו "שקר" לצורך הדיון שלנו.
אינטואיטיבית, מושג השקר קשור איכשהו למושג האמת. נהוג להגדיר שקר בתור ההפך מלומר אמת. אבל מה זו אמת? לא בטוח שאנחנו ברגע טוב מבחינת עמדת הפילוסופיה המודרנית להסתבך עם הגדרת האמת ונגזרותיה על אובייקטיבי וסובייקטיבי, והאמת שלי והאמת שלך וכל השאר. השקר נקשר גם למודעות עצמית, לדמיון ופנטזיה, לערכים ומוסר. סיפור פינוקיו ממחיש היטב את עמדת הדת הנוצרית בנושא: כל ילד נולד פגום, כי נולד מחטא, ולכן הוא צריך חינוך ועיצוב. "מבחן האף" של פינוקיו הוא המדד להתפתחותו התקינה של הילד, משקרן וחסר מוסר לאיש הגון וישר, מאמין ומסור שדובר אמת. ספרות הילדים בכללותה, ובודאי זו המכונה "ספרות מתרה", עסקה רבות בשקרים של ילדים והשלכותיהם על יחסיהם עם הסביבה, וכמובן על הצורך לגדל ילדים דוברי אמת. עבור ילדים בגיל הרך, כשהם נשאלים לכך, שקר הוא כמו קללות – "מילים לא יפות" או "דברים לא נכונים". המסר כנראה עובר, אבל המצב מסתבך.
הפילוסופיה, המוסר והמשפט מגדירים שקר באופנים שונים. הפסיכולוגיה מגדירה שקר לא על פי מבחן התוצאה, אלא על פי מבחן הכוונה: שקר הוא כאשר הדובר מאמין או יודע אחרת מכפי שהוא מבטא או אומר. בהעדר ידיעה או אמונה זו הרי שגם אם זו אינה האמת, וגם אם דבריו מסבים נזק לסביבתו, הרי שמבחינת הכוונה שלו אין זה שקר. ל"שקרן" יש בסיס להשוואה, כלומר יש לו ידיעה או אמונה אחת והוא מבטא אחרת. מובן שנדרשות יכולת שכלית ומודעות עצמית כדי להתאים להגדרה זו. יתרה מזו, לשקר יש בדרך כלל רווח בצידו, ורווח זה הוא אשר בבסיס המוטיבציה לשקר. במונחים קליניים, זה המכונה "שקרן פתולוגי" (וזו כבר הפרעה נפשית ספציפית), משקר באופן כפייתי גם כשהאמת עדיפה לו במבחן התוצאה.
ילדים לומדים מהו שקר ואיך ולשקר בשלב די מוקדם בהתפתחות. עבורם, זהו אמצעי לגיטימי לבדיקת יכולות וגבולות המציאות. הדגש הוא על למידה: רכישה של היכולת לשקר, ובמקביל רכישה של היכולת לזהות שקרים, מצידם של אחרים. אלה פונקציות מקבילות, והן נרכשות לפי כל כללי הלמידה (ע"ע). מבוגרים רבים נוטים לפטור ילדים משקרים באמירה "הוא אינו מבדיל בין דמיון למציאות", וזו טעות רווחת. ילדים יודעים לעשות אבחנה זו מוקדם, כשם שהדמיון שלהם מתפתח בשלבים מוקדמים של ההתפתחות. זה דמיון עבורו, כשהוא באמת מאמין שכך פני הדברים. ילדים קטנים, בגיל חודשים אחדים כבר יודעים לעשות פעולות הטעיה, בנוסח משחק הקוקו (ע"ע), ועד גיל 3 כבר מסוגלים לשקר. ילדים נחשפים מוקדם מאד למסר שיש לומר תמיד את האמת ולא לשקר, אבל הם גם מזהים מוקדם מאד שזהו מסר כפול ושקרי. המבוגרים בסביבתם משקרים לרוב, בינם לבין עצמם וגם לילדיהם, אולם אוסרים זאת על ילדיהם. כשאמא אומרת לילד שלה בלחש בעודו מחזיק את שפופרת הטלפון עם הדודה בלה "תגיד שאני לא בבית…" הילד לומד מסר חשוב ויעיל לחיים – אפשר לשחק עם המציאות בהבל פינו כך שזה ישרת אותנו! הוא גם לומד קודי נימוס והתנהגות שהם לעיתים קרובות בשירות יצירת רושם מסוים, חצאי אמיתות מהן, ואת כל קשת צבעי השקרים מהלבנים ועד השחורים באמת.
אנחנו המבוגרים משקרים עם "הצדקות": להימנע מעונש (למשל, לשוטר שעצר אותך עובר באדום); לצורכי שליטה, כוח ומניפולציה ; לצורך הכשלה, הטעיה ושמחה לאיד, או בקיצור כאמצעי לשחרור תוקפנות; למילוי משאלות (להיות כל מה שאנחנו לא); להגן או לשמור על מישהו שחשוב לנו (ובהזדמנות זו לטפח עליונות קטנה מול החברה שלא יודעת שאני יודעת שבעלה בוגד בה) או לגונן על ילדינו ולשקר להם "כי אינו יכול עדיין להבין"; תקשורת, פוליטיקה, פרסום, כל אלה ועוד מבססים פרקטיקה שלמה על שקרים. למעשה, השקר הוא בשירות שימור הערך שלנו בעיני עצמנו ולתועלת מיידית בנסיבות מורכבות. והילדים שלנו לומדים מאיתנו לאורך הדרך, הם צופים בנו ומקשיבים, ומהר מאד מיישמים. בחלק גדול מהמקרים כלפינו ההורים. ילד מבין מהר שהשקר הוא נשקו של החלש, ולרוב ילדים משתמשים בשקר כדי להימנע מעונש ומתוצאות לא נעימות אחרות של מעשיהם. הם גם משקרים כדי להעלות את ערכם בעיני עצמם ובעיני חבריהם ("לאבא שלי יש קאדילק"). בעצם השקר מקורו בקושי אמיתי עם אמירת "האמת". עם העלייה בגיל ילדים גם משכללים את השיטות שלהם לבדיקת גבולות המציאות, בנוסח "בוא נראה מה יקרה אם…" ואז הם עושים שימוש בשקרים תוך ציפייה לתגובת מסוימות מצידם של המבוגרים.
המבוגרים מגיבים קשה. ילד שומע ששקר הוא רע, ולרוב נתקל בתוצאות מאד לא נעימות של התנהגותו. כאן מתפתח מעגל קסמים: בדילמה לבחור בין לשקר (ולהרוויח) לבין התגובה החריפה לשקר (הלא נעימה) לרוב השקר מנצח. אלא שכדי להימנע מתגובות המבוגרים הילד לומד לשכלל את השקר. ומכאן זהו כדור שלג. למעשה המסר שהילד קולט מתגובות המבוגרים הוא שצריך בפעם הבאה לא להיתפס, בעוד שהמבוגרים התכוונו שהוא יפסיק לשקר. ילדים לומדים שלהיתפס זה חמור, משכללים את ההסתרה וההונאה ממשיכה. ילדים לומדים לשלוט גם במסרים הלא מילוליים, להסוות כל סימן מסגיר, לאמץ "פוקר-פייס", ולכסות בשקר נוסף על השקר המקורי וכן הלאה. ואכן הדאגה של הורים ומחנכים הוא ממעגל הקסמים הזה.
מה כל כך מטריף מבוגרים כשילדים משקרים? על פניה התשובה פשוטה, והיא מתחום המוסר: זה לא יפה, זה מחבל בתשתיות חברתיות של הגינות ואמון, ומי שמשקר סופו להיות פושע! אבל האמת מסתבר פשוטה יותר ומרה עוד יותר: מבוגרים נטרפים בגלל אובדן שליטה. ילד שמשקר "עובד" על המבוגר, עושה ממנו צחוק, עוקף אותו ואת דרישותיו, מחליש אותו, פוגע בו ומשפיל אותו – וזה בלתי נסבל! מה שהורים מתייחסים אליו כבעיה של מוסר, הוא למעשה אימה מלאבד שליטה על הילד. השקר נותן כוח ושליטה, וביחסים מבוססי כוח זהו משאב שהילד עושה בו שימוש יצירתי. וכאן גם מסתמן לו הפתרון המועדף להתמודדות עם העובדה שילדים משקרים. ראשית, רצוי שמבוגרים יתייחסו בפחות דאגה ולחץ לשקרים של ילדיהם, ואולי במובן מסוים יוכלו לראות בזה גם הישג התפתחותי, שהרי שי כאן למידה של מגוון יכולות. כמובן שכדאי שהורים ומחנכים יהיו ערים יותר לתרומתם המשמעותית בהקניית היכולת לשקר לילדיהם, יהיו מודעים לעצמם ולעובדה שהם עושים זאת השכם והערב, ויסמנו התנהגויות כאלה עבור ילדיהם "כרע הכרחי" – כלומר, לא ממש רצוי אבל משרת אותנו לעיתים, עם מחיר נקוב. וכשכבר נתקלים בשקר מצידו של הילד, אז בדרך כלל אמון משתאה, גם כשברור לנו שמדובר בשקר, מוציא את הרוח ממפרשיו של השקרן בלי להשפיל אותו ובלי לאלץ אותו להמשיך ולשקר. אז מה אם לו תיקנו אותו מיידית על טעותו? שהרי, אם הוא שיקר אז את "האמת" הוא כבר יודע, והמטרה היא רק לשחרר אותו מהצורך להמשיך ולשקר. במערכת יחסים דמוקרטית, מקבלת, פתוחה ומתקשרת, השקר הופך למיותר. שקרים ושקרנים פורחים בדיקטטורות, להתגונן מאימת השלטון והשליטה ולפתח מציאות אלטרנטיבית.
הכותב: דור הררי פסיכולוג חינוכי