גנית פרג

רגשות אשמה שנולדים עם התינוק – כך נחיה איתם בשלום.

בשיאו של החופש הגדול, מצאתי את עצמי ביום חמים מנסה לג'נגל בין הילדים, מענה למיילים, מענה לטלפונים (קוראים לזה עבודה) וכתיבת שורות אלו…..
כדי להצליח במשימה הקשה, הושבתי את הילדים מול הטלוויזיה. התחילה תכנית ונגמרה. התחילה עוד אחת וגם היא נגמרה…. ואז נמאס להם. אז ביקשו קצת בטאבלט. בעודי קוראת בקול "ממש לא, הגיע הזמן לקצת זמן משחק, קריאה, יצירה או פאזל…."  צצה בראשי מחשבה – אולי בכל זאת עוד קצת.
רק עוד מייל אחד בשביל השקט. רק עוד משחק אחד בשביל שאוכל לחזור לעוד לקוחה.
ואז… ללא כל התראה מוקדמת מראש, הם הגיעו.
יש לנו דייט לא מתוכנן אחת לכמה זמן ואני מניחה שגם אתם מכירים אותם מקרוב:
רגשות האשמה.
הם תמיד היו שם רדומים בצורה כזו או אחרת. אני חושבת שהפעם הראשונה שהם התעוררו ודגדגו לי בקצה האף הייתה לפני 7 שנים, כשיהלי, בני הבכור נולד.
מאז, הם מגיעים כל פעם בצורה אחרת – מנסים להסתתר, להיכנס מהחלון או מהדלת האחורית, אבל אני, תמיד מזהה אותם. אני כבר יודעת לזהות מתי הם מגיעים.
פעם חשבתי שאני לבד. ייסרתי את עצמי ולא הבנתי איך כולם עושים את זה ומסתדרים ולמה הם מגיעים רק אלי.
לאט לאט, הבנתי שלא רק שאני לא במיעוט – זה לא מדלג על אף אחד!
העניין חוזר על עצמו כמעט בכל שיחה או מייל שאני מקבלת. כולם מרגישים אשמים וכולם מרגישים שהם עשו טעות כזו או אחרת.
בין אם אלו הורים לילד ראשון שלא ממש ידעו מה לעשות ומרגישים אשמים על כך, בין אם אלו הורים לילד שני או שלישי שידעו מה לעשות (או לפחות חשבו כך) ובין אם אלו הורים לילד רביעי או חמישי (שישי או שביעי… בחיי שזה קיים) שפשוט פספסו דבר אחד או שניים כי היו עוד כמה ילדים ברקע.
לכולם מכנה משותף: כולנו פוגשים את רגשות האשמה שלנו בתדירות כזו או אחרת.
אז נשאלת שאלת מיליון הדולר: איך מתמודדים? איך מגרשים אותם? איך מתעלמים מהם והאם צריך בכלל……?
להלן חמישה טיפים שכולי תקווה שיגרמו לכם להתיידד איתם כפי שאני למדתי לעשות.

  1. לקבל אותם באהבה ולחיות איתם בשלום.
    כמו שכבר כתבתי, הם הרי היחידים שזכו לחיי נצח. הם לא ימותו ולא ילכו לשום מקום. הם יהיו שם אם תרצו או לא. במקום לנסות לסלק אותם, במקום להתכחש להם ובמקום לריב איתם, פשוט קבלו אותם באהבה. קבלו את העובדה שאין אף אדם ואף הורה מושלם.
    החוכמה היא ללמוד מטעות כזו או אחרת ולא להלקות את עצמנו.
  2. פרגנו לעצמכם.
    אני חוזרת להתחלה. רוצים לדעת איך נגמר הסיפור עם הילדים? בעוד תכנית בטלוויזיה. הם בהו, פרקו והשתחררו ואני עבדתי. אתם יודעים מה? אף אחד לא מת. להיפך. שסיימתי את עבודתי, יכולתי לחזור לגבולות המסכים ולהיות פשוט אמא רגועה יותר שמשחקת איתם, מקשיבה להם, לא מוטרדת מעבודה ולא בלחץ של זמן. אז יום אחד הם נתנו קצת דרור לעצמם. נשאר לי עוד מספיק זמן ביממה להציב להם גם את הגבולות עם המסכים.
  3. סליחה זו לא מילה גסה.
    כאשר אתם מתייסרים ופוגשים פנים מול פנים, הכי קרוב שאפשר ברגשות האשמה, אלו הרגעים בהם אתם בטח מרגישים הורים לא טובים. שיכולתם לעשות דברים אחרת. אם נגיד את זה פשוטו כמשמעו: אתם מתנצלים על מה שעשיתם. זו לא בושה להודות בטעות וזו לא בושה להתנצל.
    וזה רק הופך אתכם להורים אנושיים. רוצים שילדכם ילמדו שאתם אנושיים וילמדו איך לבקש סליחה? בקשו מהם סליחה ותגידו שאתם מתנצלים על מה שהיה. זה לא הופך אתכם לחלשים יותר – להיפך, בעיני רק מעצים אתכם.
  4. Share
    אני מוצאת המון פעמים ששיתוף עוזר מאוד. זה יכול להיות הורים אחרים, חברות, בן זוג ואפילו שיתוף במרחב הווירטואלי. לא חסרים עמודים, קבוצות ויועצות שמחכות לשיתוף שלכם ולעזור לכם J . אתם תגלו כמה הורים במצבכם יש. לפעמים אפילו מגלים כמה מהם במצב גרוע יותר משלכם (לא נעים להגיד אבל זה מעודד).
  5. ללמוד מטעויות.
    זה די מסכם את כל מה שנאמר אבל בכל זאת מכבד סעיף משל עצמו. כאשר אנחנו פוגשים ברגשות האשמה, לרוב זה בגלל טעות שעשינו, או חשבנו שעשינו. אז אחרי שקיבלנו את זה באהבה, פרגנו לעצמנו, ביקשנו סליחה ושיתפנו את כל העולם, כדי לוודא שאנחנו לא לבד, הגיע החלק הכי חשוב:
    ללמוד איפה יש בור שאנחנו לא רוצים ליפול בו שוב. נכון, זה לא ייקח יום וגם לא יומיים. זה לא יקרה בפעם הראשונה וכנראה גם לא בפעם השלישית. אבל ככל שתהיו יותר מודעים ותחיו איתם בשלום, אתם תראו שזה עובד. אתם תראו שתרגישו הורים טובים יותר. לפחות קצת. או כמו שאני אומרת: עד העונג הבא.

תמי בריקמן – יועצת שינה מוסמכת 'לילה טוב'