גנית פרג
הכותב: דור הררי, פסיכולוג חינוכי
המציצה היא פעולה בסיסית ביותר עבור התינוק, ותפקידיה העיקריים הם הרגעה וגרימת הנאה. בחודשי חייו הראשונים מציצת המוצץ היא פעולה טבעית ורצויה לתינוק ולהוריו כאחד. למעשה, ההורים הם אלה שמספקים את המוצץ לתינוקם כתחליף לשד או לבקבוק, מתוך הבנה והכרה שפעולת המציצה מרגיעה ומנחמת אותו. יש תינוקות שאינם מתלהבים ממוצץ ואף מסרבים לקחת אותו. לעומתם, רבים אחרים, בעידוד הוריהם מתלהבים ועד מהרה מתמכרים ומפתחים תלות במוצץ. נדמה שהמוצץ הוא ידידו הטוב של ההורה, אשר מגייס אותו לפעולה כל פעם שהתינוק מבטא מצוקה.
תפקידו של המוצץ כמרגיע ומשחרר מלחצים ומחרדות בא לידי ביטוי בולט באותם מצבים מוכרים בהם התינוק עייף, מתוח, כעוס או אפילו מצוי בשלב מעבר התפתחותי המלווה בלחצים נורמטיביים. עם זאת, החל משלב מסוים בהתפתחות, בסביבות גיל שנתיים, נתפס המוצץ (על סגולותיו המוכרות) כסימן מובהק ל"תינוקיות", ועל כן יש להתחיל לחשוב על גמילה ולנקוט "פעולה חינוכית". בדרך כלל, כשהתינוק מתחיל לדבר, ולומד לבטא את רצונותיו במילים תוך שהוא מתנהל בין הבריות, המוצץ הופך לגורם מפריע, והורים מתחילים להעיר בנוסח "תוציא את המוצץ כשאתה מדבר", "קשה להבין אותך ככה", "אתה כבר לא צריך את הדבר הזה" ועוד בדומה לאלה. גישה זו מאפיינת הורים רבים המעוניינים לסייע להתפתחותו של ילדם (ולהאיץ אותה), בין השאר תוך פרידה כואבת לעיתים מהרגלי ינקות. מקובל לחשוב שהמציצה גורמת לנזק בשיניים ובלסת, אך גם בקרב רופאי השיניים לילדים אין על כך דעה אחידה. חלקם אף טוענים שהתועלת שמספק המוצץ עולה על נזק אפשרי, אם מדובר עד סביבות גיל 3 ובוודאי אם מקפידים על מוצץ קטן.
הוויתור על המוצץ, או מה שמכונה (ובצדק) "גמילה", עלול להפוך לנושא מרכזי ביחסים שבין הורים לילדם, מלווה בלחץ, בביקורת ובלא מעט כעסים והסתבכויות. כל אלה עלולים להשיג תוצאות לא-רצויות ולחבל לחינם ביחסים. לא מעט הורים מוטרדים, בהשפעת תיאוריות פסיכולוגיות, מתינוקיות, התנהגות רגרסיבית, תלותית, זו המכונה "אוראלית", וכמובן "עד מתי, אלוהים אדירים?!". יחד עם זאת כדאי לזכור, שבמשך תקופה ארוכה, בלי שום צורך להתנצל על כך, למד התינוק להיעזר במוצץ, והוא אינו בהכרח קושר בין המשך השימוש בו להתנהגות שאינה הולמת את גילו ומעמדו. בכלל, בסוגיות בשלות (ע"ע) מתקיים לעיתים קרובות פער בין יכולת (מנטאלית או פיזית) של הילד לבין ההכרה והמודעות ש"היגיע הזמן". זה שהוא יכול, ואף מצופה ממנו, לא אומר שהתינוק או הילד השלימו עם הרעיון ומשמעויותיו, ובדרך כלל נדרשת הכנה. מעבר לכך, חשוב לברר אם המוצץ אינו משרת צרכים נוספים אחרים שאינם מקבלים מענה הולם במסגרת ההתנהלות היום-יומית של הילד, שהרי אז מניעת המוצץ עלולה לחשוף את הילד לחסך או מצוקה גדולים יותר.
רוב הילדים – ובמיוחד אלה החשים כי הם אהובים, רצויים, מוצאים את מקומם במשפחה ובחברה ומסתגלים לתהליך ההתפתחותי באופן תקין – יוותרו במוקדם או במאוחר על המוצץ. אגב, זהו תהליך דומה גם בענייני "גמילות" אחרות כמו חיתולים, פרידות ועוד. העברת המסר ש"היגיע הזמן" מחד, תוך גיוס הילד כשותף אחראי ובעל דעה בעניין מאידך, עשויים לסייע לילד לקבל את ההחלטה לוותר על המוצץ ולעזור לו ליזום את התהליך בדרכו-הוא. הוויתור על המוצץ בצורה זו עשוי להיות הזדמנות חשובה לצמיחה עבור הילד, תוך טיפוח יחסי כבוד וקבלה מצד ההורים אל ילדם. למשל, סילוק או השלכה קיצוניים של כל המוצצים ברגע קפריזי אחד עלול להשאיר את הילד מופתע ופגוע. כמו במצבים דומים אחרים בהתפתחות, חשוב לזהות שהילד אכן מוכן, שאינו חשוף לקשיים או לחצים אחרים שעלולים לחבל בכל ניסיון התמודדות, וכמובן שהוא מבטא הסכמה ולו פסיבית למהלך הזה.
הגמילה מהמוצץ לעולם תהיה קשורה עם פרידה ממקור עונג ובטחון, מהרגל מרגיע, ולמעשה פרידה משלב אחד בחיים ומעבר לשלב בוגר יותר. ויתור זה מקפל בחובו את הציר ההתפתחותי שלאורכו נעים חיינו, ציר המביא עמו גם רווח חשוב (גם אם נסתר מן העין) – תחושת בגרות וגדילה. בתקופה זו של גמילה הילד זקוק לעידוד (ע"ע) ותמיכה רבים, וכן להבנה ולקבלה, שראוי להם כל מי שבוחר בצמיחה, בגדילה ואמיץ מספיק להעיז ולעשות שינוי. ודי אם נזכר בניסיונות שלנו המבוגרים לעשות דיאטה או להפסיק לעשן.
הכותב: דור הררי, פסיכולוג חינוכי